קו קו, קו קו​
הן זוהי הקוקית

​​

​

​

​

ארכיטיפ של הבית, תרצו של הרחם. של אותה הכניסה הקסומה לפנים,

למעטפת מוגנת, לחום, לביטחון, למשהו מתכרבל, מוכר, אינטימי, חשוך,

מוקף בדים רכים, שקופים המעבירים את חווית השתקפות הצבעים,

כחוויה חושית ורגשית כאחת. אותה החוויה באה תמיד כנגד החוויה ההפוכה:

החוץ, התנועתי, החדש, המשתנה, המתרחב ללא גבולות, מלא באור, באנשים, בתנועה, בהתרחשות, בחדשנות, ברב גוניות של חושים, קולות, אירועים.ואולי יותר מכל מבקשים אחר האלמנט התרפויטי - אחר הנשימה: צעד אחד קדימה (החוצה לעולם) ועוד שניים אחורה (לפנים) ושוב חוזר חלילה...​
​

בגיל שנה – שנה וחצי נהנים הקטנטנים לעבור בין פתחי הוילונות בזחילה או בהליכה, להציץ מבין הבדים ולשחק את משחק ה"קוקו" והמחבואים. אז אפשר ליצור להם בית חשוך והם ייהנו פשוט להיכנס ולצאת ממנו שוב ושוב. (בגיל זה אפשר לקבע את אחד הפרגודים  ובכך לשמור על יציבות).​
​

ככל שהילדים גדלים הולך משחק הדמיון ומתעצב. אז עיצוב הפרגודים יתאים עצמו לנושא המשחק. פעמים רבות יהיה מכוסה באינסוף של שכבות בדים עד לכדי חושך מצריים, ופעם אחרת יהיה לבית פתוח מאובזר ומואר עם טריטוריה מוגדרת לפרטי פרטים (חדרים למשל בתוספת של רהיטים נוספים..). הוריאציות המשתנות של העמדת 5 הפרגודים יוצרות משחק מגוון של אפשרויות: פעם משושה ופעם מרובע, ופעם קו ישר, פעם חנות ופעם מקום לפרטיות של רופא וחולה, פעם תיאטרון ופעם גבול חציצה של שטח משחק בין אחים. הוילונות הצבעוניים יכולים להיות מורמים או מוסטים או אף קשורים לבדים אחרים.​
​

ואולי יותר מכל הפרגודים מזמנים את חווית היצירה המשותפת  של החלל דווקא בגלל שאינו מובנה ודורש מהילדים להמציא אותו כל פעם מחדש. כך הוא מזמן עשייה פיזית משותפת שעוסקת בתכנון ובחלוקה של מרחב, וככל שהילד גדל כך מעמיקות מורכבויות המשחק החופשי ואנו נפגוש  בתהליכי אינטראקציה וקבלת החלטות– ובקיצור כל המיומנויות שנקראות בדרכו של המבוגר – במשחק החיים

​

​

לדף הזמני של פרגודים.