כשצביקה חזר משיעור הכינור שלו הוא סיפר את מה שסיפרה לו המורה על הזמנים בהם הייתה ילדה קטנה ברוסיה. אז הייתה לה בובה אחת. קטיה שמה. היא היתה גדולה, מפלסטיק לבושה שמלת מלמלה לבנה קשורה בסרט סאטן אדום.זה כל מה שהיה לה. עולם ומלאו. היא סיפרה שיום אחד קטיה נשברה, וכך גם ליבה. מיד לקחו את הבובה למתקן הבובות ממש כאילו הלכו לרופא. קטיה תוקנה ושבה הביתה  בריאה ושלמה נתקבלה בששון ובשמחה.​
ברור, שלקטיה מקום מרכזי והיא חברת נפש אמיתית. היא הלכה לישון איתה, התעוררה איתה, התלבשה בגדים שונים בהתאם לעונות השנה, הייתה מסורקת בתסרוקות שונות, מידי פעם זכתה לאמבטיה משותפת. בובה עבור תודעה של הילד הרך – היא דבר מונפש וממשי כאילו הייתה באמת ישות חיה ונושמת .אם אנו כמבוגרים מבינים זאת עשינו צעד משמעותי. העברנו את נקודת המבט אל האחר מתוך כבוד למי שהוא ולצרכיו.​

והיום? (בהכללה כמובן) זמנים אחרים לגמרי. בובות יש הרבה וכבר מזמן לא סופרים כמה. ואם אחת נשברה או נקרעה – אין שום בעיה - נזרוק לפח ונקנה מיד חדשה. היום מקובל למדד בכמות ולא באיכות. ההתרגשות מתרכזת בקנייה ובאקט הרכישה לעיתים יותר מעצם ההנאה והמשחק שהילד מפיק אחר-כך.  העיקר נא סביב הריגוש הרגעי שבאטרקציה הזמנית. ילדים עלולים )כמונו) להפוך לקורבנות של תרבות הצריכה - רק לרצות שיקנו להם עוד ועוד – וקצת לשכוח (כמונו) פשוט ליהנות ממה שיש.​
אם כשקראתם זאת וגם אתם חשתם צביטה בלב, עצרו רגע וחישבו מהו יחסכם שלכם כמבוגרים לתרבות הצריכה? באיזו מידה אתם שותפים למרוץ?​
ואולי מילת המפתח פה היא אכן המידה: מאיזו נקודה פנימית אני פועל כצרכן? האם אני ער אליה? האם אני שלם איתה? האם היא נכונה למי שאני? האם אני מודע להשלכות שיש לי כצרכן על אנשים אחרים (בסין?) או על ההשלכות האקולוגיות? על ההשפעה הפסיכולוגית כבר מגיל צעיר(תעשיית הפרסומות ו"שטיפות המח") ועל הכלכלה העולמית והפערים החברתיים (אילי הון שיושבים בראש תעשיית המותגים). כאשר נקודת המוצא היא שלי ביחס לעצמי אין מתכון של נכון או לא נכון או עשה ואל תעשה. אין מקום להשוואות. התשובה היא אישית – כל אחד ביחס למי שהוא.​
אין כל טעם ללמד או להסביר לילדים דברים אלו. מה שיעבוד עליהם – זה רק דבר אחד: זוהי העבודה הפנימית של ההורים ותו לאו. כאשר הם עושים שם דרך (ואין ברירה - תמיד עושים שם דרך!) – זו תשפיע ישירות גם לדורות הבאים. מה שהילדים יחוו ויספגו בסביבתם (בעיקר הראשונית!) – זה מה שיעצב אותם ולא מה שתסבירו להם...אינני מאמינה שאני יכולה לעשות הרבה בלשנות את העולם (מקסימום להשתתף במרד חברתי זה או אחר) אבל בהחלט יש לי מה לעשות בממלכה הפרטית שלי. בביתי שלי. וזה הרבה מאוד!​
נחזור כעת לאותה בובת הילדות של המורה למוסיקה –כאן  יש לנו ההזדמנות לאפשר ולעזור לחוויה הזו להתממש. למעשה אנו נעביר את הפוקוס לא למה אפשר לקנות אלא – למה שכבר יש לנו. ומכאן נשאל: איך אנו כמבוגרים לוקחים בחשבון את מצב ההוויה של ילדנו ומתוך כך מעצבים סביבה מתאימה. ואם נשוב לדוגמא שלנו – נשאל איך אנו מכבדים בובות? ואולי מכבדים דברים בכלל?​
את זאת נוכל לבדוק אם נתבונן רגע בביתנו שלנו – מהו היחס שלנו אל הבובה?​
האם נשמור אותה בערמה דחוסה? האם יהיו בובות זרוקות בכל עבר כך שהעוברים ושבים ידרכו עליהם? (אני לא מדברת על 90% מהזמן כשיש בלגן) או שמא יהיה להם מקום נגלה לעין ומסודר כך שיהיה לבובה נעים לשהות בו? (מדף/מיטה/עריסה/עגלה ועוד..) האם ניתן את הדעת לסביבת מגורם של הבובות? האם יהיה לה ערך אסתטי? האם נרשה לילד לזרוק בובה כאילו הייתה כדור? האם נדאג לתפור או לתקן את הבובה אם משהו התקלקל בה?​
האם נוכל כמבוגרים, מתוך הרגישות שלנו לצרכיו של ילדינו, לגלות כבוד וערך כלפי הבובות והצעצועים? האם נאכל כמבוגרים לגלות כבוד וערך לעולם הסובב אותנו? אם ניתן דעתנו על הרדיוס הקטן של הסביבה הביתית של ילדינו האם לא כך נכין אותם כראוי לכבד את העולם הגדול בעתיד?​
תרבות האינסטנט המערבית הביאה עימה יחס חדש בתפיסת הזמן והמרחב. הכל מהיר, והכל בכמויות. חשוב לזכור שזהו תוצר לוואי חדש יחסית בעולמינו – דור אחד בלבד אחורה והתמונה הייתה אחרת לגמרי. חשוב לתת את הדעת על מצב חדש זה. ברור שיש לו השלכות אקולוגיות ומוסריות כאחד. ברור שיש כאן פער בין ההוויה הטהורה של תינוק בן יומו לבין הקצב המסחרר והאגרסיבי שתרבות השפע מציעה. כאשר אני כהורה בוחרת להוריד הילוך, יש לי את היכולת לעצב עבור ילדי מציאות שלאו דווקא נכנעת לצו השעה אלא מציעה אלטרנטיבה. המיוחד באלטרנטיבה הזו שהיא אינה מוכתבת בשום מקום, נהפוך הוא היא יצירה אישית חד פעמית של הבית אותו אני יוצרת.​